והנה איש אלהים וגומר. ספר הכתוב שבהיות ירבעם בבית אל מזבח ומקטר בבמות אשר עשה שמה באותו חג אשר בדא והוציא מלבו, בא אליו איש האלהים, רצה לומר נביא וקדוש מארץ יהודה, ואמרו חכמינו ז״ל (סדר עולם פרק כ׳) שהיה זה עדו הנביא שהוא אשר נבא בימיו, וכמו שאמר הכתוב (דברי הימים ב ט׳ כ״ט) ובחזות עדו החוזה על ירבעם בן נבט.

ונתן אות ומופת על דבריו שמיד באותו העת יקרע המזבח וישפך הדשן אשר עליו, והנה היה המופת ההוא מורה על אמתת הייעוד שיקרע המזבח ההוא וישחית מעשהו, כי לא יקריבו עליו עוד אחרי שריפת עצמות הכהנים עולה וזבח, ועל העדרו ומניעתו הורה קריעת המזבח. ולפי שלא יחשבו שדשן העצמות ההם יתקבץ לכבודם ויאסף, אמר ונשפך הדשן, כי יהיה דשן עצמות הכהנים ההם נשפך ונזרק כמוץ לפני רוח ומלאך השם רודפם:

והנה המלך ירבעם שלח ידו מעל המזבח לתפוס הנביא ותיבש ידו, וגם זה היה מופת אחר מורה שדבר ה׳ הוא, ושכאשר נעשה זה בנס האלהים כך יתקיים מה שיעד.

ולכן נתקיים מיד המופת שנקרע המזבח ונשפך הדשן לאמת הייעוד:

והנה ירבעם בקש מהנביא חל נא את פני ה׳ אלהיך והתפלל בעדי, לפי שלא היה בכלל הייעוד והגזרה שתיבש ידו, וכאלו לא נעשה כי אם לכבוד הנביא אשר שלח ידו לתפשו, ולכן בקש שיתפלל לאלהיו שכאשר הנביא ימחול על כבודו השם יתברך יכפר גם כן. והנביא חלה את פני ה׳ עליו ושמע השם יתברך תפלתו לרפאו, והיה זה לא להיותו הגון לכך, כי אם כדי שישוב בתשובה בראותו המופתים האלה כלם, ועכ״ז לא שב ירבעם מדרכו כמו שיזכור אחרי זה: ואמרו חז״ל בפסיקתא (עיין ילקוט ח״ב רמז ר׳ ובתנחומא פר׳ תולדות), רב הונא בשם ר׳ אידי אמר חס הקב״ה על כבודם של צדיקים יותר מכבודו, שהרי ירבעם היה מקריב במזבח ולא יבשה ידו, וכיון ששלח ידו בצדיק יבשה, הה״ר ותיבש ידו. ויען המלך ויאמר לאיש האלהים חל נא פני אלהיך, תרי אמוראי, חד אמר אלהיך ולא אלהי, וחד אמר עומד ומקריב לעבודה זרה וקרא לו אלהים. ויחל איש האלהים את פני השם ותהי כבראשונה, ר׳ ברכיה ורבי יהודה בר סימון בשם רבי יהושע בן לוי אמרו, (משלי׳ כ״ו כ״ב) אם תכתוש את האויל במכתש, אפילו אתה נותן את הרשע בחמור של כובשין, אי אתה מועיל ממנו כלום, מה בראשונה עומד ומקריב לעבודה זרה אף בשנייה:

וזכר הכתוב שירבעם לא זכר על הייעוד והגזרה דבר אבל בקש מהנביא שיבא עמו הביתה לסעוד ולאכול ולתת אליו מתן, והיה זה לפי שראה שכאשר חשב לחרפו ולגדפו קבל עליו עונש, ולכן אם יכבדהו ויתן לו מתנות ישוב השם מחרון אפו:

(ח-י) אמנם איש האלהים לא נתרצה לקבל ממנו לא מאכל ולא מתן, לפי שכן צוה לו בדבר השם, רוצה לומר שהמלאך הדובר בו צוה אותו בדבר ה׳ שלא יאכל לחם ולא ישתה מים בעיר ההיא ולא ישוב בדרך אשר הלך. וחז״ל (ע״ז י״ב ע״ב) נתנו הסבה האמתית בזה, שאסור לאדם להכנס לעיר עובדי ע״ז, אם לא להתרות ולמנעם מהחטא או לדבר אליהם בשם ה׳. וכדי שיראו בני העיר כי לא נכנס שם כי אם לספר נבואתו בלבד מנעהו מלאכול ומלשתות שם, ולפי שלא ישוב עוד לאותו עיר צוהו מלשוב בדרך אשר הלך. ואני אומר שכפי הדין ראוי היה להיות כן, כי היה דין בית אל כעיר הנדחת אשר נאמר בה (דברים י״ג י״ז) ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, ומזה הצד היה אסור מאכלם ומשקם, ולפי שצוה האל יתברך (שם שם י״ח) שהעיר אשר כזאת תהיה תל עולם לא תבנה עוד, לרמוז ולהעיר שכן יהיה בבית אל, צוה לנביא שלא ישוב בדרך אשר הלך, כאלו יפסד הדרך והביאה לאותו עיר, לפי שתהיה נחרבת ולא תבנה עוד:

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

ונביא אחד וגומר. ספר הכתוב שנביא אחד זקן היה יושב בבית אל, ותרגם יונתן ונביא שקרא חד סבא, ובנסחאות כתיב עוד ושמיה מיכה, וכן בדברי חז״ל (עיין רד״ק) כי מיכה היה, ומהם (שיר רבא דף ט״ו ע״א) אמרו שהיה אמציה כהן ביתאל, סוף דבר האיש הזה לא היה נביא ליי׳ לדעתם ז״ל, ואם זה קבלה בידם נקבל אותה, אבל פשט הכתוב לא יסבלהו, כי הכתוב קראו נביא ולא אמר נביא הבעל, ומעשיו יוכיחו שלא היה אדם רשע כי אם עובד אלהים, וכמו שאזכור אחרי זה בפירוש הפסוקים. ואמנם אמרו ויספר לו ויספרום לאביהם וידבר להם אביהם וגומר, פעם בשם יחיד ופעם בשם רבים, מור׳ שבנו האחד בא תחלה וספר לו את כל המעשה אשר עשה איש האלהים, ובאו אחריו שאר בניו וספרו לו ג״כ הענין ואת הדברים אשר דבר אל המלך:

ושאלם אביהם איזה הדרך הלך? והם הודיעו לו את דרכו אשר הלך בה.

והלך הזקן אחרי איש האלהים ומצאו תחת האלה, כלומר מתלונן בצלה מפני החום.

(טו-יז) ובקש ממנו שישוב עמו אל ביתו לאכול לחם, ואיש האלהים השיב שלא יוכל לעשותו כי כן צוה לו האל יתברך.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

והזקן השיבו גם אני נביא כמוך, ומלאך דבר אלי בדבר השם לאמר השיבהו אל ביתך ויאכל לחם וישתה מים כחש לו, והנראה אלי שהנביא הזקן אמר לאיש האלהים שהיה דעתו כדעתו ואמונותיו היו כאמונתו, ושמה שיעד על המזבח בביתאל בא אליו ג״כ בנבואה, וכל זה העיר באמרו גם אני נביא כמוך, ר״ל ככל הדברים אשר דברת ועשית אני נביא אלהים כמוך וסגנון אחד עולה אל שנינו. עוד הודיעו דבר שני והוא אמרו ומלאך דבר אלי בדבר השם, ר״ל הנה יצאתי לקראתך בצווי המלאך, כי לא גלה שבניו ספרו לו המאורע כי אם שידע אותו בנבואה, ושהמלאך הדובר בו צווהו בדבר ה׳ שישיבהו אל ביתו לאכול שם לחם ולשתות מים קרים על נפש עיפה, ובזה העירו שמה שמנעו השם יתברך מלאכול ולשתות במקום ההוא היה עם האנשים החטאים בנפשות׳ עובדי ע״ז, אבל הוא שהיה נביא ליי׳ לא היה נכלל עם הרשעים באותה גזרה, וזהו אמרו השיבהו אל ביתך, ר״ל לא לבית החטאים עובדי ע״ז כי אם לביתך נאוה קדש.

והנה איש האלהים האמין בדבר הזקן, אם מפני שהסכים כפי דבריו עם דעתו ואמונותיו גם בדבר המזבח שיעדו, וחשב שהיה נביא כמוהו, כלומר נביא ליי׳ בכל ביתו נאמן הוא, ולכן חשב שהיה בדברו ענין המאכל שלא נמנע ממנו כי אם להיות אנשי העיר עובדי ע״ז, ולכן לא יהיה נכלל בזה בית הנביא עבד האלהים, ומאשר היה רעב וצמא הסכים לבוא עמו לאכול הדבר ההכרחי בלבד, והוא לחם ומים לא דבר אחר. הנה התבאר מזה מה שהביא לאיש האלהים לטעות ולעשות מה שלא צווה, אבל לא נמנע בזה מהחטא, לפי שמה שהנביא שומע מאת השם יתברך אי אפשר שיתבטל בשום פנים אלא כשיגיע לו דבור מהשם גם כן הפכי לראשון, כמו שהיה ענין אברהם בעקדה שאמר לו ראשונה (בראשית כ״ב ב׳) קח נא את בנך וגומר, ואח״כ אמר לו אל תשלח ידך וגו׳, אבל לא יקבל סותרו מפי נביא אחר כי אם מפיו יתברך, ואפילו שלא היה מקבל הדבור הראשון מאת השם ית׳ והיה נאמר לו על ידי נביא מוחזק, לא היה ראוי שיאמין בדבר נביא אחר, אעפ״י שלא יאמר לו דבור סותר למה ששמע, כי אם אחרי הבחינה והנסיון שהוא נביא לה׳, וכמו שצותה התורה עליו (דברים י״ח כ״ב), ולכן היה ראוי לאיש האלהים שלא ישמע לדברי הזקן בהפך מה שנאמר לו. וגם היה צריך להבחין הזקן ראשונה אם היה נביא אמת ליי׳, ואחרי ההודעה שהיה נביא אמת על פי האותות והמופתים אז יוכל להאמין בדבריו, ועבר איש האלהים אם כן על דברי אמת ועבר על נבואתו, ולפיכך היה מיתתו בידי שמים, כל שכן שהיה לו לומר אם הזקן הזה הוא נביא לה׳ איך נתישב בבית אל בתוך עם טמא שפתים עובדי עבודה זרה? והיה לו להפרד מהם ומחברת׳, ואם לא נתפרד הנה הוא בכלל עיר הנדחת ודינו כדינם. והנראה מן הספור הזה כלו הוא, שהנביא הזקן לא עשה זה להרשיע ולא להרע לאיש האלהים, אבל חשב בלבו שאיש האלהים לא הוזהר מהשם יתברך על מניעת המאכל והמשתה, כי אין חפץ להשם יתברך שהאדם יסגף גופו וימנע ממנו חקו, וחשב שאיש האלהים אמרו מלבו כדי שלא יפצרו בו ללכת לבית ירבעם, ולזה דבר על לבו להביאו לאכול בביתו, כי רחם עליו מגודל החום והוא עיף ויגע, וזהו אמרו כחש לו, ר״ל שהזקן בלבו כחש לאיש האלהים בלבו מה שאמר לו שהשם צוהו שלא יאכל ולא ישתה במקום ההוא וחשב שהיה בזה רצונו לא מצווה, ולזה הפציר בו לאכול, כי אם היה חושב שדבר ה׳ הוא לא היה פוצר בו, כי הנה הוא התאבל על מותו הרבה, ובעבור זה נענש איש אלהים יען אשר לא שמע בקול ה׳ אשר צוהו ולא נענש הנביא הזקן, לפי שלא עבר על מצות השם כמוהו, ושהיה חטאו בשגגה גם בלא דעת ולא כמתכוון לחטוא ומפני זה באה הנבואה אל הנביא הזקן.

כמו שאמר ויהי הם יושבים אל השלחן ויהי דבר ה׳ אל הנביא אשר השיבו כמו שנזכר. וה״ר לוי בן גרשם קבל שהנביא הזקן חטא במרד ובמעל, ושהש״י לא הענישו על אשר דבר בשם ה׳ אשר לא צוהו לדבר, לפי שלרוב עונותיהם של ישראל היה מסתיר פניו מהם, ולכן לא היה מענישם על חטאתיהם, ע״ד (הושע ד׳ י״ד) לא אפקוד על בנותיהם כי תזנינה וגומר. והדעת הזה רחוק הוא אצלי, כי הנה הש״י פוקד עליה׳ את כל עונותיהם, כמו שנראה מן הנסים שנעשו על המזבח, ואם על כל פנים אמרנו שלהעדר ההשגחה לא היה מעניש באותו דור את החוטאים, איך הנביא הזקן הזה לא די שלא נענש אבל היה חוטא נשכר, כי באה אליו דבר האלהים ונבואתו וגם בהיותו בהקיץ על השלחן? אבל האמת הוא כמו שאמרתי, שהזקן לא חטא במרד ולא במעל, ולא כוון להרע לאיש האלהים, אבל חשב שהנביא מרצונו היה מונע עצמו מבוא העיר לאכול מפני ירבעם ושתלה הדבר בשם ית׳, והוא השיבו כפי מה שחשב כפי דרכו, באמרו גם המלאך ההוא אשר דבר לך זה, דבר אלי שתשוב אל ביתי ולא אל בית אחר, ולפי שרחמנא ליבא בעי היה שלא נענש עליו הזקן אבל באהו הנבואה לשתי תכליות גדולים, האחד כדי להודיע אל הנביא חטאו ושהיתה מיתתו בהשגחתו, והשני לבל יתפאר ירבעם שבחטא מה שדבר ונבא נהרג איש האלהים, ולכן הוצרך יתברך להנבא הזקן ההוא כדי שעל ידו יתגלה סבת מיתת איש האלהים שהיתה על אשר שב לעיר לאכול ולא בעבור דבר אחר, ויהיה גם כן מכלל הנסים שנעשו באותו ענין, וגם היה זה מדה כנגד מדה לאיש האלהים, הוא שמע והאמין לדברי הנביא הזקן, לכן בא לשמוע מפיו דבר ה׳ על ענשו. אבל זה שאמרתי הוא לדעת חז״ל, (סנהדרין דף ק״ג ע״ב) שאמרו גדולה לגימה שמקרבת את הרחוקי׳ ומרחקת את הקרובים ומשרה שכינתו על נביאי הבעל, ואמרו עוד אשר הושב לא נאמר כי אם אשר השיבו, מלמד שעל נביא השקר שרתה רוח הקדש. אך אמנם כפי הפשט כבר נוכל לפרש שהנבואה הזאת לא באה לנביא הזקן כי אם לאיש האלהים עצמו, כי בהיותו אוכל על השלחן בא אליו דבר ה׳, והיה זה בעבור שהשיבו הזקן, וזה פירוש אמרו אשר השיבו, ר״ל על אשר השיבו הזקן הנזכר.

ויקרא אליו, ר״ל לאיש האלהים כי קרא אליו דבר ה׳ ואמר לו יען כי מרית וגומר, לכן יהיה מהעונש שלא תבא נבלתך (והוא גופו) אל קבר אבותיך שהיה בארץ יהודה, לפי שבדרך המיתהו האריה כמו שנזכר:

ומה שאמר אחריו ויהי אחרי אכלו ויחבוש לו החמור לנביא אשר השיבו, פירושו שהזקן כדי לכבדו הוא בידו חבש החמור לאותו נביא השם אשר השיבו מן הדרך, וכבר יורה על שזה הוא האמת מה שזכר הכתוב.

שכאשר סופר לנביא הזקן מהאנשים העוברים שראו בדרך אדם מת והאריה עומד על נבלתו ועל החמור, שהיו בזה שלשה פליאות, האחד שהאריה לא אכל דבר מנבלתו, והשני שלא הרג את החמור, והשלישי שהיה עומד אליהם לשמרם.

אמר הנביא הזקן איש האלהים הוא אשר מרה את פי ה׳ וגו׳, כדבר ה׳ אשר דבר לו, ר״ל שהיה ענין האריה נס ומורה על היות מיתת הנביא מפאת ההשגחה על חטאו כמו שיעדו על זה העונש. ועם היה שבאה הנבואה לנביא הזקן היה ראוי שיאמר כדבר ה׳ אשר דבר לי, אבל מאחר שאמר אשר דבר לו, מורה שהנבואה הנזכרת לאיש האלהים היתה ולא לזקן כמו שפירשתי.

והנה היה מההשגחה שלא המית האריה את החמור לכבוד הנביא, כדי שיוליכו עליו את נבלתו וכדי שיכירו וידעו כל בני אדם כי לא היה ענין האריה טבעי אחרי שלא הרג החמור, כי אם נסיי בהשגחת השם להעניש איש האלהים על חטאו, והותרו עם מה שכתבתי בזה השאלות שלישית ורביעית אשר הערותי בתחלת הפרשה:

(כט-ל) וספר הכתוב שהנביא הזקן הלך לספוד את איש האלהים ולקברו, כי התאבל מאד על מותו, ושהניח נבלתו בקברו, רוצה לומר בקבר אשר עשה לו, או שהניח בקבר שכבר חצב לעצמו הזקן, וספדו עליו הוא ובניו הוי אחי. וענין אמרו הוי אחי, ואמר עוד במותי וקברתם אותי בקבר אשר איש האלהים קבור בו וגומר.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כט]

כי היה יהיה הדבר אשר קרא בדבר ה׳ על המזבח וגומר, כי זה כלו יורה שהזקן הזה לא היה מנביאי הבעל, אחרי אשר התאבל כל כך על איש האלהים אשר ניבא על המזבח ועל הכהנים המקריבים עליו וצוה שיקברו עצמותיו אצל עצמותיו, ולא היה אומר זה אם הוא היה מנבא הפכו, אבל יורה זה שהוא היה נביא השם, כיון שניבא מה שניבא איש האלהים על עצמו על ענין הבמות ועל המזבח אשר בביתאל, ולכן אחשוב שהזקן הזה היה מבני הנביאים, ושכבר נבא בשם ה׳ באמת ובתמים בזמן אחר ואחר כן נפסקה ממנו הנבוא׳, ולהיותו זקן מאד והיה כל ימיו יושב בביתאל לא נפרד משם אבל בשמעו דברי האלהים נתפתה אליהם והאמין בהם וחשב לרחם ולחון את איש האלהים פן ימות ברעב ובצמא בדרך, ומפני זה קראו בהספדו אחי וצוה לקבור עצמותיו אצל עצמותיו וקיים דבריו ופרסם שהיו דברי אלהים חיים, ולכן היה שבאהו הנבואה אם כפי דרך חז״ל שאליו באה הנבואה אשר על השלחן, ואם לכולי עלמא שבא אליו הנבואה שאמר אחר כך כי היה יהיה דבר ה׳ אשר קרא על המזבח אשר בביתאל ועל כל הבמות אשר בשומרון, כי עם היות שאיש האלהים לא ניבא כי אם על מזבח ביתאל, הנה הנביא הזקן ניבא עוד על כל בתי הבמות שיעשה יאשיהו כן בהם. וזכר שמרון עם היות שלא נבנה עדיין, כי עמרי בנאה אחרי זה, והוא המורה שניבא הזקן בשם ה׳, אם שתי פעמים ואם פעם אחת, ולכן תמצא שאחרי כן נמלטו עצמותיו מהשרפה, וכן כתוב (מלכים ב כ״ג י״ח) וימלטו עצמותיו את עצמות הנביא אשר בא משמרון. והנה לא זכר איש האלהים ולא הזקן דבר מהעגלים כי אם מהבמות, לפי שבזמן שנעשו העגלים לא היו לתכלית ע״ז כמו שפירשתי, והחטא כלו היה אז בבמות ההם:

אחר הדברים וגו׳. ספר הכתוב שעם היות שראה ירבעם כל הנסים והנפלאות אשר נעשו בבית אל, אם קריעת המזבח ושפיכת הדשן, ואם יבשות ידו ואם רפואתו בתפלת איש האלהים, ואם מיתת הנביא על אשר עבר מצות השם, ואם ענין האריה ונבואת הזקן כמו שנזכר, אף על פי כן לא שב ירבעם מדרכו הרעה וישב ויעש פעם אחרת מקצות העם כהני הבמות, וכל איש שהיה חפץ ימלא את ידו ויהיה כהן בבמה.

והנה היה הדבר הזה לחטאת בית ירבעם ולהכחיד ולהשמיד את ביתו מעל פני האדמה, לפי שאחדות המזבח בבית ה׳ היה מורה על אחדותו ית׳, והנה התורה צותה (דברים י״ב י״ג) השמר לך פן תעלה עולותיך וגו׳ כי אם אל המקום וגו׳, וכאשר הוא היה מקריב בבמות היה מורה שדבר ה׳ בזה ואת בריתו הפר, גם בעשותו הכהנים מקצות העם בהיות שהשם ית׳ בחר בשבט לוי, והיה מטה אהרן לפני ארון העדות לאות לבני מרי, היה מורה שהיה דעתו כקרח ועדתו, ולכן היה ראוי שיבלעהו האדמה כאשר עשה אתם, ולהעיר בזה אמר בכאן ולהכחיד ולהשמיד מעל פני האדמה, ר״ל כקרח ועדתו שעשו כמעשיו: